יום I - בנתיבי אבק וזמן
נכנסים לאוטובוס עטופי שכבות כמו בצל ולאט לאט מתחילים להתקלף,
עד שנותרים עם גופיה ומכנסיים קצרים.
בכל זאת סין.
מי יודע מה עושים פה למי שמתערטל בפומבי...
אולי מסיבה ואולי מסיבה סוף.
זה קונספט די מדהים שעולם שונה לגמרי נמצא במרחק נסיעה.
באוטובוס. לא במכונית הזמן.
וגם לא צריך לפגוש את מייקל ג׳יי פוקס בשביל להגיע לשם. רועדים.
מאוד טרופי פה. תאילנדי.
שייקים, קוקוסים, עופות בקוקוסים.
גברים סינים בחולצות בטן.
דומה אך שונה.
יוצאים לסייר בגן הבוטאני, לחפש אחר ״טרופיקל קוקושאני״.
אנא עזרו לדודה טובה, תרנגולות, למצוא את הצמח המוגן המתחבא לו בגן.
פרס יוענק לזוכה המאושר.
אבל אחרי שנפציץ אותה...
ובינתיים סיני כמנהגו נוהג.
משלם ממיטב כספו, נכנס אל הפארק, שוכר לו מדריך, נוסע בסיבובים בעגלול הממונע שלו ומצלם צלם.
אנוש? או שאולי מכונה?
כל הרבה קבעון בכל כך מעט אדם.
אותו שט(יי)נץ. בלי לסטות ימינה ושמאלה. (לא זה שלנו, הוא כבר מזמן סטה...).
שנים של חינוך לציות. לצמיתות.
בלי טיפת מחשבה חופשית.
לטוב ולרע.
בלי ברירה.
בית כלא בתוך ראשם של האנשים. השיטה עובדת. העדר נרצע.
צמרת השלטון נותרה מרוצה.
ואנחנו מרוצים גם.
בזכות הרובוטיקה, שוטטנו באין מפריע בגן.
משם, כמו כל הנחלים, הלכנו לים.
דווקא היה לנו לאן ללכת.
חרשנו את הרחוב, לאורכו ולרוחבו, תופסים במלוא חושינו את המדינה בתנופה.
כל העולם עומד מלכת ופה ״מה העניינים, בונים בניינים״.
סוללים כבישים, מחדשים בתי מלון, פותחים מסעדות.
התרחשות בלתי פוסקת של צמיחה.
בטח אי שם בספרד איזה פרפר עושה את האפקטים ביום חייו הראשון, האחרון והיחיד.
יום II - שיק או שוק?
יצאנו ל road trip. לבד.
השארנו את בריטני בצומת כלשהו. שתסתדר.
אנחנו, ואן, שוק ומדריך.
מגמגם בצ׳יינגליש.
לפעמים מדבר בקול רם לעצמו ואז משגר את אותו המשפט, הפעם אלינו.
חוזר על אותן מילים אין ספור פעמים.
ואני מדריך עליו ומדריך עליו ומדריך עליו.
ככה בערך זה מרגיש.
אין עבודה, אין שפה. קשה. קשה.
אוכלים בצקיות אורז.
זה נשמע לכם סותר, אבל זה לא.
זה נשמע לכם טעים, אבל זה לא.
זה נשמע לכם לעיס, אבל זה לא.
זה נשמע לכם נגיס, אבל זה לא.
נגיס זה במקדונלד׳ס.
מקדונלד׳ס זה בחווה באמריקה.
לא פה בג׳ונגלים.
נוסעים לבקר בכפרים של בני המיעוטים, בולאנשן, דאיי, ווהה ואקה.
דווקא אווזים היו שם, אבל נילס נעדר.
בטח בדיוק נסע ללפלאנד.
מישהו מת אז עושים מסיבה.
ברוך שפטרנו מעונשו של זה.
קדרות ענק של צלעות ושומן חזיר.
פגזים וזיקוקים.
תרנגולת שנסה על נפשה, כל עוד נפשה בה (literally) וחזירים מבועתים.
מרגיש קצת סרקסטי, שלא לומר אכזרי לראות את החזירים בוהים נוכחה במעין השלמה בחתיכות המיטגנות של חבריהם לחזירות.
חזירים הם בעלי חיים די אינטלגנטיים.
מעניין אם הם מנחשים באיזשהו אופן מה טומן בחובו העתיד.
קלחת וצלחת.
העולם הוא קדחת.
ואצל השכנים, משפחה בטלה אחה״צ מבלה.
המזג רטוב מידי לטפל בגידולי התה ויבש מידי בשביל האורז.
כמו נשים, איך שלא תנסה איתן, ככה לא תצליח.
אם לא עושים, לא טועים...
לכן עדיף לוותר, לשבת בחוסר מעש ולירוק על הרצפה קליפות של בוטנים רטובים.
במרחק יריקה, מפעל התה הביתי של הכפר.
איש עובר בין העלים המתייבשים, ודורך עליהם עם הנעליים שלו.
זה בטח הושאל מסיפור מיץ הענבים.
ואח״כ מאפר עליהם את הסיגריה שלו.
שזה כבר הושאל לגמרי מסיפור אחר...
על ארוחת צהריים, אנחנו נחשפים למדרג המשרות הנחשקות בסין (בסדר יורד של היקף השוחד) - פקיד ממשלתי,
בוס של פקיד ממשלתי,
שוטר תנועה,
שוטר נייח,
שוטר צבאי,
סתם איש צבאי.
בטח, הוא אפילו לא יודע לכתוב את המקצוע שלו כמו שצריך...
נכנסים לאוטובוס עטופי שכבות כמו בצל ולאט לאט מתחילים להתקלף,
עד שנותרים עם גופיה ומכנסיים קצרים.
בכל זאת סין.
מי יודע מה עושים פה למי שמתערטל בפומבי...
אולי מסיבה ואולי מסיבה סוף.
זה קונספט די מדהים שעולם שונה לגמרי נמצא במרחק נסיעה.
באוטובוס. לא במכונית הזמן.
וגם לא צריך לפגוש את מייקל ג׳יי פוקס בשביל להגיע לשם. רועדים.
מאוד טרופי פה. תאילנדי.
שייקים, קוקוסים, עופות בקוקוסים.
גברים סינים בחולצות בטן.
דומה אך שונה.
יוצאים לסייר בגן הבוטאני, לחפש אחר ״טרופיקל קוקושאני״.
אנא עזרו לדודה טובה, תרנגולות, למצוא את הצמח המוגן המתחבא לו בגן.
פרס יוענק לזוכה המאושר.
אבל אחרי שנפציץ אותה...
ובינתיים סיני כמנהגו נוהג.
משלם ממיטב כספו, נכנס אל הפארק, שוכר לו מדריך, נוסע בסיבובים בעגלול הממונע שלו ומצלם צלם.
אנוש? או שאולי מכונה?
כל הרבה קבעון בכל כך מעט אדם.
אותו שט(יי)נץ. בלי לסטות ימינה ושמאלה. (לא זה שלנו, הוא כבר מזמן סטה...).
שנים של חינוך לציות. לצמיתות.
בלי טיפת מחשבה חופשית.
לטוב ולרע.
בלי ברירה.
בית כלא בתוך ראשם של האנשים. השיטה עובדת. העדר נרצע.
צמרת השלטון נותרה מרוצה.
ואנחנו מרוצים גם.
בזכות הרובוטיקה, שוטטנו באין מפריע בגן.
משם, כמו כל הנחלים, הלכנו לים.
דווקא היה לנו לאן ללכת.
חרשנו את הרחוב, לאורכו ולרוחבו, תופסים במלוא חושינו את המדינה בתנופה.
כל העולם עומד מלכת ופה ״מה העניינים, בונים בניינים״.
סוללים כבישים, מחדשים בתי מלון, פותחים מסעדות.
התרחשות בלתי פוסקת של צמיחה.
בטח אי שם בספרד איזה פרפר עושה את האפקטים ביום חייו הראשון, האחרון והיחיד.
יום II - שיק או שוק?
יצאנו ל road trip. לבד.
השארנו את בריטני בצומת כלשהו. שתסתדר.
אנחנו, ואן, שוק ומדריך.
מגמגם בצ׳יינגליש.
לפעמים מדבר בקול רם לעצמו ואז משגר את אותו המשפט, הפעם אלינו.
חוזר על אותן מילים אין ספור פעמים.
ואני מדריך עליו ומדריך עליו ומדריך עליו.
ככה בערך זה מרגיש.
אין עבודה, אין שפה. קשה. קשה.
אוכלים בצקיות אורז.
זה נשמע לכם סותר, אבל זה לא.
זה נשמע לכם טעים, אבל זה לא.
זה נשמע לכם לעיס, אבל זה לא.
זה נשמע לכם נגיס, אבל זה לא.
נגיס זה במקדונלד׳ס.
מקדונלד׳ס זה בחווה באמריקה.
לא פה בג׳ונגלים.
נוסעים לבקר בכפרים של בני המיעוטים, בולאנשן, דאיי, ווהה ואקה.
דווקא אווזים היו שם, אבל נילס נעדר.
בטח בדיוק נסע ללפלאנד.
מישהו מת אז עושים מסיבה.
ברוך שפטרנו מעונשו של זה.
קדרות ענק של צלעות ושומן חזיר.
פגזים וזיקוקים.
תרנגולת שנסה על נפשה, כל עוד נפשה בה (literally) וחזירים מבועתים.
מרגיש קצת סרקסטי, שלא לומר אכזרי לראות את החזירים בוהים נוכחה במעין השלמה בחתיכות המיטגנות של חבריהם לחזירות.
חזירים הם בעלי חיים די אינטלגנטיים.
מעניין אם הם מנחשים באיזשהו אופן מה טומן בחובו העתיד.
קלחת וצלחת.
העולם הוא קדחת.
ואצל השכנים, משפחה בטלה אחה״צ מבלה.
המזג רטוב מידי לטפל בגידולי התה ויבש מידי בשביל האורז.
כמו נשים, איך שלא תנסה איתן, ככה לא תצליח.
אם לא עושים, לא טועים...
לכן עדיף לוותר, לשבת בחוסר מעש ולירוק על הרצפה קליפות של בוטנים רטובים.
במרחק יריקה, מפעל התה הביתי של הכפר.
איש עובר בין העלים המתייבשים, ודורך עליהם עם הנעליים שלו.
זה בטח הושאל מסיפור מיץ הענבים.
ואח״כ מאפר עליהם את הסיגריה שלו.
שזה כבר הושאל לגמרי מסיפור אחר...
על ארוחת צהריים, אנחנו נחשפים למדרג המשרות הנחשקות בסין (בסדר יורד של היקף השוחד) - פקיד ממשלתי,
בוס של פקיד ממשלתי,
שוטר תנועה,
שוטר נייח,
שוטר צבאי,
סתם איש צבאי.
בטח, הוא אפילו לא יודע לכתוב את המקצוע שלו כמו שצריך...
