איבדנו את היכולת להיות מרוצים.
מרוצים באמת. מהבטן.
דמיינו את עצמכם בגיל חמש ואת אימא מרשה לכם לזלול כמה קצפת שרק אפשר.
עכשיו חזרה למציאות.
אתם מקיאים עוגת קצפת. גדולה.
אמרנו, ״כמה שרק אפשר״.
אושר עילאי.
אבל עכשיו לא גיל חמש יותר ומרגיש כאילו שום דבר אף פעם לא מספיק לנו.
כמו יצור שלא יודע שובע, שלא יודע די.
איבדנו את היכולת להסתפק במה שיש.
תמיד רוצים עוד.
תמיד רצים עוד.
כמו אוגרים בגלגל הענק של פרי דימיונינו, יציר שאיפותינו, קשקוש שכלינו.
עוד ריגוש, עוד חוויה, עוד הצלחה.
אנחנו הקורבנות והמקריבים של תרבות הצריכה.
הצריחה.
בכל יום אנחנו עושים את הבחירה מחדש לזנק אל המירוץ.
אפילו שאוסיין בולט כבר מזמן הראה לנו מאיפה משתין הדג.
מאפריקה.
שם לדגים אין קפריזות ואין שאיפות אבל לפחות יש להם פיפי.
לא כמו לנו. כרישים מסורסים שמחליפים מכוניות כל שנתיים.
יושבת לי בקצה העולם ולא מרוצה.
מזג האוויר קילקל לי את התכניות.
משהו ממש לא בסדר בתמונה הזאת.
והמשהו הזה הוא אני.
להוציא מין הכוח אל הפועל.
זה מה שאיחל לי המסולסל בראש ובציצית בערב ראש השנה.
להצליח להסתפק.
זה מה שאני מאחלת לעצמי.
תם הטקס.
נא לכסות את החפירה בדיקט.
אחרת מישהו יפול וישבור את הרגל.
ויתבעו אתכם בגין רשלנות.
אני, מה אכפת לי?
אני בסין. פה אין תביעות וחשש מכרסם.
רק אצבעות חתוכות ואנשים מרוצים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה