ליג׳יאנג.
עיר.
לא גדולה.
כן עתיקה.
עם סמטאות קסומות, צרות ומפותלות.
מרוצפות באינספור חנויות ואינסוף תיירים שנעים כמו נחשול אדיר ממקום למקום וסוחפים כל דבר שנקרה בדרכם.
נסחפנו - אל הרחובות, אל ההתרחשות וההמולה.
צוידנו - הפעם בלחמניות. כל פעם שיוצאים את פתח הגאסטהאוס מאמא דוחפת לך משהו.
אם לא תאכל, לא תגדל.
מה עושה מי שכבר גדל?
לא נכנס לשמלה שהוא תכנן ללבוש לחתונה אחרי שיחזור...
שוטטנו - בסמטאות, בחנויות, במקדשים, בינות הבתים הישנים.
פגשנו - מלא ישראלים. ועוד יותר מלא סינים.
נחנו - עם גלידה ב kfc כי ירד גשם ומקדונלד׳ס עובר מתיחת פנים.
נבהלנו - מכמות ומגוון החיות המשופדות שיש פה. רובצות לפתחה של כל מסעדה.
טיפסנו - על גבעה.
השקפנו - על נוף גגות הרעפים הנשקף ממנה, על השמיים הכחולים, על הזרימה הקדחנית של העיירה.
צילמנו - את הנוף ואת עצמינו.
סובבנו גלגל - ענק. בעצם שניים. איך שגלגל מסתובב לו.
ביקשנו - משאלה.
קפצנו בין שלוליות - אל בריכת הדרכון השחור. לא ממש לתוכה. היה גשם וקר. ורטוב.
הלכנו לאיבוד - לא מכוון. אבוי, לא נספיק להגיע בזמן לארוחת הערב של מאמא.
חזרנו - מהאיבוד. תנועות ידיים וקצת רצון סיני טוב. ריצה, לא קלה. והנה אנחנו ישובים לשולחנה של מאמא ולא יודעים שובע.
אולי בעצם כן יודעים, אבל ממשיכים לאכול סתם כי טעים וגרגרנים.
כמה אוכל, כמה מגוון, כמה כיף, כמה לעזעאזל אפשר לדחוף לקיבה הזאת?!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה