והרי לכם - תרגום ששוחרר לחופשי.
יום I
מצויידים בבבנות טריות (וואו כמה ב׳ במילה אחת) מבית מאמא נאשי, יצאנו לדרך.
בראש השורה העורפית צועדת בגאון נהגת השודים המחוספסת שלנו.
מידי פעם היא פונה לאחור ורודה בנו כאילו היינו עדר עיזות לא מחונכות.
אנחנו בתגובה פועים, מקשקשים בזנב וממשיכים לנו בקצב שלנו.
אם אין כלב שרץ אחריך, אין טעם למהר.
הנהגת, רועת הצאן מעמיסה אותנו על הואן ופורקת כעבור שלוש שעות.
לשלם והתחיל ללכת.
מה ההיגיון בזה?
אין.
הסינים כבר מזמן סללו כביש לנקודת השיא בטרק.
נוסעים, עוצרים, מחייכים, מצלמים וחוזרים.
אוכלים נודלס.
ורק אנחנו, תיירים-ראש-בקיר-הנקיק עוד הולכים והולכים. כי זה כיף. שקר כלשהו.
אם ככה, נלכה..
שישה מטיילים, ארבע בחורות, שמונה שעות הליכה וכבר אחת עשרה בבוקר.
מצב מפגר אבל אני אופטימי. או סתם מפגר.
יצאנו לדרך.
28 פיתולים היו על השביל, מעלה מעלה הוא מוביל.
שיר שאתה שר לעצמך כדי לוודא שאתה בחיים, הריאות שלך שלמות והרגליים עוד לא נשרו.
או סתם כי אתה הילד הכי מעצבן בכיתה.
אבל אני לא ילד, אני תות.
אז שרתי.
בקול גדול. בלב.
בערך בפיתול ה 3 מיציתי את העליה.
גם כי זה חוזר על עצמו וגם כי היה שם פונדק ומכרו סברס! מקולף!
וחומרים לעישון בתוספת מקטרת בסך של עשרים שקלים.
לא בשבילי.
אבל מי יודע את מי אצטרך לשחד כדי שיסחוב את גוויתי במעלה עשרים וחמשת הפיתולים הנוספים??
בסוף לא קניתי.
חשש קל מהסינים ומתן חשיבות מופרזת לקיומן של אצבעות ידיים.
בכל זאת מחשבות על גניקולוגיה ואין להמעיט בחשיבותן של אצבעות.
המשכנו להתפתל.
כל פיתול דומה לקודמו.
דומה אך שונה.
פעם שוקעים בינות לפיתולו של בוץ כסוף, פעם מדשדשים בפיתול בוץ טורקיז ופעם מדלגים מעל פיתול בוץ סגלגל.
נראה כאילו שצבעו פה את הקרקע רק כדי להסיח את התיירים מהעובדה שלשד החיים הולך ואוזל מהם עם כל פיתול.
בשלב מסוים נעלמו עקבותיהן של זוג החמוצות שנסרחו מאחור.
איבדנו שתיים.
האטנו, חיכינו, קראנו.
בכל זאת- יהודי לא מאבד יהודי.
לבסוף נואשנו ועצרנו לצהריים.
אם לא בנות, אז איטריות.
שאבנו, לעסנו, בלסנו והלאה אל המרחק, אמא שם במרחק, עוד מחכה לו דרך ארוכה.
טיילנים נוספים החלו להגיע ולאיים אסטרטגית על קורת הגג שלנו.
נשמעה שריקת הפתיחה.
המירוץ לדירה החל.
שלחנו כוח חלוץ - נועם פותח ציר והילדון שעדיין מצדיע לעוברי אורח מסתער קדימה בראבאק.
הבטחנו את מקומינו.
אפשר לזחול מאחור.
מסתבר שגם האחרונים שתמיד בסוף, מגיעים.
איזה חדר!
שמיכות רכות, סדין חשמלי (!), כפכפים לאמבטיה, שמפו, מברשות שיניים חד פעמיות ומנורה ענקית לחימום.
אם במקרה יצאת עם הפג שלך לטרק.
גם לפגים מגיע.
יום II
מתגלגלים בירידה.
כלבים מעופפים שהתחפשו לפרפרים, ציקדות חיוניות מידי ונחשים.
לפעמים על השביל ולפעמים ביער.
כולם נראים די אדישים.
אני מתרגלת נוהל דום לב.
וגם הליכה ביער בעיניים עצומות.
אם אני לא רואה אותם, הם לא קיימים.
זה עבד יפה עד גיל חמש.
זה עבד יפה גם עכשיו.
הלאה נחשים, יאללה ירידה.
למטה נמצא הסלע ממנו דילג הנמר מעבר לנהר הגועש.
או הזיה אחרת כלשהי שהזה איזה סיני מיובש ונשתמרה לה בין דפי ההיסטוריה.
אפשר להגיע בירידה ב ladder או לסירוגין ב safety road.
אם מנסחים את זה ככה, בטח שנרד בסולם.
ירדנו, רעדנו, שרדנו.
מבועתות מהירידה לצורך עליה, שלחנו שוב את הכוח החלוץ ונשארנו לרגלי הסולם לחפור חפירות.
ארכיאולוגיות. לא סתם.
31.8.2012: שירשם בדפי ההיסטוריה לדראון עולם שאלכסנדרה ברזובסקי ויתרה לעצמה.
נרשם.
תם ונשלם.
אמאלה מה זה הסולם הזה???
השבמחק