שנגרילה, עיר מיתולוגית, לא אמיתית.
פרי דמיונו של סופר בריטי שתיאר גן עדן אבל לא תיאר את מיקומו.
ועכשיו המציאות מנסה לעלות על כל דימיון.
כולם רוצים להיות שנגרילה.
השנגרילה שלנו היה היתה עיירה טיבטית שלווה בשם דז׳ונגדיאן.
באה הממשלה הסינית והפכה אותה למרכז מסחרי ענק עם פיסות חמקניות של שלווה, טיבטים ובשר יאק מיובש.
גן עדן זה לא, אבל כל עוד יש שיפודים בכיכר העיר, בתי קפה מערביים ופסגות מושלגות - אני לא מתלוננת.
גם אם נדמה שכן :)
ואיך לומר, המיתוג עובד, המיתוג עבד.
המוני תיירים סיניים וגם מערביים החלו מטפסים צפונה, נפעמים מהנוף ונשנקים בשל המחסור בחמצן.
גמאנחנו טיפסנו.
קודם צפונה.
ואז בתוך הצפונה אל המקדש.
לא יודעת להסביר את זה אבל מקדשים בודהיסטיים תמיד נוסכים בי שלווה.
אולי בגלל הגובה, המחסור בחמצן והסחרחורת בעקבותיו.
אולי בגלל הבודהה היפה החייכן ואולי בגלל שהבודהיזם זו באמת דת יפה.
אבל נא לא לצטט אותי במשפטים בהם יש את המילים "דת" ו"יפה" יחד.
סבבנו את המקדש, הקסמנו את הנזירים בתמונות של הדלאי לאמה, קיבלנו חיבוקים בתמורה והמצלמה זכתה בקידה.
דת, אופיום להמונים.
את זה כבר אפשר לצטט.
מיצינו וצעדנו הלאה אל גלגל התפילה הזהוב הענק שמידי פעם סב על צירו ומידי פעם נח ככה שתהיה בטוח שאתה הוזה וכבר לגמרי השתגעת.
בהתחלה האשמנו את חברת החשמל בניסיונות נלוזים לגרום לתיירים לקנות מיכלי חמצן אבל ככל שהתקרבנו אליו נגלה לעינינו מחזה ביזארי ביותר -
המוני סינים משולהבים אוחזים בידיות, שאוחזות בגלגל התפילה, וב"אחת-שתיים-זוז" רצים אחוזי דיבוק קדימה.
בטח שהצטרפנו.
מי לגלגלי, אלי.
בתחילה הוא סירב, חרק ושרק.
לבסוף הוא ניאות וסב על צירו עד שעייפנו וגם הוא.
ופסק. עמד שם מלכת, זהוב ומרוצה מעצמו, מתנצנץ בקרני השמש האחרונות.
חזרנו לכיכר העיר שבינתיים שינתה את פניה והפכה משיפודיית ענק לרחבת ריקודים עליזה.
הופ-הופ טרללה.
בעיקר טרללה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה