יום I - איך יוצאים מהבוץ הזה?
התחלנו בהכנה מפרכת לקראת החופש שלנו מהחופש.
עיירת קיט ונופש שורצת תיירים סיניים וחולדות.
עיירת קיט ונופש שורצת תיירים סיניים וחולדות.
הראשונים בכל מקום והאחרונות דווקא במסעדות צמחוניות.
ככה זה, צריך להצדיק את השיוך למשפחת ראש עיריית תל אביב...
אפילו נרשמה קניית נעליים.
אבל אחת לפי הספר.
סיור מקדים, סימון בסס״ל, בחירה באחד מצבעי ההסוואה, תיזוז המוכרת לחנות אחרת ויש לנו נעליים!!!
אפשר להתחיל לרוץ בג׳בלאות על עקבים. ככה נוהגות המקומיות.
כל שנותר הוא לאחל לשבור רגל.
מין הידוע הוא שכל עיירת נופש שמחזיקה מעצמה, מחזיקה גם במקור מים.
מאורה של שתלי סיליקון, ליסטריה וחיות אחרות.
מאורה של שתלי סיליקון, ליסטריה וחיות אחרות.
במקרה שלנו, מעורה. מעורת ירח.
מלאה בנטיפים, זקיפים, שלוליות בוץ, נביעה של מים חמים; וריקה מתיירים.
נותרנו רק אנחנו. והמדריכה. שלעיתים משמשת בתפקיד המפעילה, הצלמת, מורחת הבוץ ומשפריצת המים.
שני החלקים האחרונים לא צולמו כי היא לא ידעה מולטי-טאסקינג ובאסה לכם.
אבל אנחנו כן ידענו.
אז מייד אחרי שרתח דמינו באמבט יצאנו לטפס את הר הירח.
מטלות עוקבות, קרי מולטיטסקינג כמו שרק גברים יודעים לעשות. בכאילו.
ירח לא היה שם, אבל שמש יוקדת וזקנה גזלנית מרקדת דווקא כן.
בתמורה למספר יואנים ריקדה מאיתנו והלאה. לכל אחד יש מחיר.
יום II - בעצלתיים
רכבנו לנו באופניים.
כיאה למעמד הביניים.
חשמליים.
הצווארון הכחול הזיע ופידל.
הצווארון הלבן בטיול מאורגן הזדחל.
מוקפים בגבעות גיר שכאילו פרצו להן מהאדמה ביום בהיר אחד, פלגי נחל מפכפכים, בתי עץ כפריים, לקחנו הרבה אוויר לריאות ונהנינו ממה שיש לעולם הקסום הזה להציע.
אח״כ נמכור את האוויר הזה במחיר מופקע לתיירים הנוצרים שמבקרים בירושליים.
הפסקה ומתקפה.
ימית.
של צי סירות הבמבוק ובעליהן הנלהבים.
מי שצועק יותר חזק, מנצח.
חמקנו. בעור תופינו.
צהריים, קורס בישול.
סיור מקדים בשוק המקומי.
מוכרים פה כל מה שרק אפשר.
וגם מה שאי אפשר או שלא ממש מתקבל על הדעת.
אולי גם בני אדם.
הקפדה מוזרה על ממכר חיות מחמד במצב צבירה חי לצד חיות מאכל במצב צבירה א-חי.
כן, הם יורים גם בכלבים.
מי אמר שלסינים אין סנטימנטים? אני.
מי אמר שהסיור מעורר תיאבון? לא אני.
מי אמר שאע״פ כן אכלתי כמו חזרזיר?
לא יודעת... אבל אמת בדבריו.
יום III - יאנגדי בשינגפינג אימו
היה לנו אסור. גם על פי ההלכה, אבל בעיקר על פי ההגיון (לא שלנו, של בחור יסודי אחר).
הוא הזהיר אותנו מפניהן.
חיות הטרף האורבות לתייר בכל פינה ביאנגדי.
לא שמענו בקולו והלכנו בכל זאת.
מה כבר יכול להיות? הליכה של כמה שעות בין כפר אחד לאחר...
אז מה אם צריך לחצות נהר שלוש פעמים? בטח יש גשר...
לנו זה לא יקרה...
אנחנו חכמים יותר...
קרה גם קרה.
ושילמנו על זה.
על יהירות משלמים.
מחיר יקר.
מחיר יקר.
עבדו עלינו.
אפחד לא שש להעביר זוג טיילים את הנהר כשעדר של תיירים מפוטמים גודש ומציף את המקום...
כלומר, שש, אבל תמורת סכום לא מבוטל....
האמון בסינים בוטל.
חוסל.
חבל.
הוא הוחלף חיש מהר בסירת במבוק רעועה,
שביטאה את תחושתינו בחריקותיה ונאקותיה בזמן שטיפסנו עליה בחוסר חשק מוחלט.
שביטאה את תחושתינו בחריקותיה ונאקותיה בזמן שטיפסנו עליה בחוסר חשק מוחלט.
יצאנו לדרך.
רושפים, קוצפים וזועפים.
אבל בדיוק כמו שסולחים לבחורה יפה, כך התרככנו גמאנחנו נוכח המראות שנגלו ונפרשו לפנינו.
גלים על פני המים ותכלת של שמיים.
נתנו לשמש לצרוב את עורינו.
נתנו לחיוך לעלות על פנינו.
שכחנו וסלחנו.
יום IV - אפיבלוג
הגיע לגיל 19.
הגיל בו אפשר להתחיל.
להרוג אנשים. או זמן.
לפחות כך בישראל.
ולכן הוא הולך לצבא ואני לחפוש בתאילנד.
כמו כל אם טובה שבנה מתגייס.
להתקראות בחופשה הבאה!!!
