יום I - וקטיושקה אז יצא לשוח
ושחררה את כל יתר שוכני בית המשוגעים שלה.
פגשנו אחד מהם.
בהתחלה צהלנו לקראתו.
סיני שדובר אנגלית. רהוטה. ויזם את השיחה. בהחלט הגענו לגן עדן.
אז זהו, שלא...
הגענו לגן מישיגינע.
אי אפשר היה לעצור אותו.
הוא קשקש וקשקש וחפר וחפר וקדח וקדח עד שיצא לי נפט מהאף.
הוא אפילו שיתף אותנו בסוד צבאי שגורס שקטיושקה היא שיר עם רוסי לזכר המלחמה במזרח התיכון שהיו מעורבות בה קטיושות.
היא ולא אחרת.
נסנו כל עוד נפשינו בנו.
ולא העזנו להביט לאחור.
וממשוגע אחד לחברו.
טפס ושכח.
הלכנו לטפס על גבעת פובו שמשקיפה על כל ה above & beyond אבל בעיקר על העיר והנהר החוצה אותה.
פובו היה גנרל וכדרכם של אי אילו שכמותו היה גם מפגר. אבל אופטימי.
אז הוא החליט לרגום את העיר גווילין באבנים במטרה לכבוש אותה.
החליט, רגם, הצליח.
אכל ארטיק אבטיח.
גמאנחנו.
בגבעת פובו, התנהג כפובאי.
מארטיק סרחנו ל jack fruit, היטגנו לכדורי בצק בשמן עמוק והתפגלנו בבשר על מקל.
ילד גדול, רוצה לאכול!!!
יום II - יאו (Yao), איזה הר...
הכי גבוה, הכי יפה והכי אין לי כוח לטפס.
מתי נחים פה? בקבר?
אבל אני בכלל לא פולניה...
אז לא נחתי.
את הדרך למעלה העברנו ברכבלה.
מתבוננת ספק בגיחוך, ספק בהשתאות בשלטי הצ׳יינגליש שצמחו להם כפטריות אחרי הגשם על צלע ההר.
את מחציתה הראשון של הדרך למטה עשינו בנקיק מתפורר, בשיפוע של •80, מלווים בעדר של מעריצים מקומיים שתוהים האם לגמרי יצאנו מדעתינו או שרק יצאנו לטיול.
את מחציתה השני של הדרך למטה גלשנו בכלי המיותר בתבל - טבוגן.
כמו מזחלת שלג בחרמון, רק בלי לאסוף אנשים ו/או עמודים בדרך...
אט אט פיק הברכיים פסק ושמנו כספינו אל שוק הלילה ופעמינו אל אתר ה Two towers, four rivers.
זה מה שאני אוהבת אצל הסינים.
אם אתה לא יודע לקרוא לזה, פשוט תתאר את זה ומישהו כבר יבין.
העיקר ש keep it simple stupid.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה