יום רביעי, 10 באוקטובר 2012

פרק 19 - ואחרון

יום I - איך יוצאים מהבוץ הזה? 
התחלנו בהכנה מפרכת לקראת החופש שלנו מהחופש.
עיירת קיט ונופש שורצת תיירים סיניים וחולדות. 
הראשונים בכל מקום והאחרונות דווקא במסעדות צמחוניות.
ככה זה, צריך להצדיק את השיוך למשפחת ראש עיריית תל אביב...
אפילו נרשמה קניית נעליים.
אבל אחת לפי הספר.
סיור מקדים, סימון בסס״ל, בחירה באחד מצבעי ההסוואה, תיזוז המוכרת לחנות אחרת ויש לנו נעליים!!!
אפשר להתחיל לרוץ בג׳בלאות על עקבים. ככה נוהגות המקומיות.
כל שנותר הוא לאחל לשבור רגל. 
מין הידוע הוא שכל עיירת נופש שמחזיקה מעצמה, מחזיקה גם במקור מים.
מאורה של שתלי סיליקון, ליסטריה וחיות אחרות. 
במקרה שלנו, מעורה. מעורת ירח.  
מלאה בנטיפים, זקיפים, שלוליות בוץ, נביעה של מים חמים; וריקה מתיירים.


נותרנו רק אנחנו. והמדריכה. שלעיתים משמשת בתפקיד המפעילה, הצלמת, מורחת הבוץ ומשפריצת המים. 
שני החלקים האחרונים לא צולמו כי היא לא ידעה מולטי-טאסקינג ובאסה לכם. 
אבל אנחנו כן ידענו. 
אז מייד אחרי שרתח דמינו באמבט יצאנו לטפס את הר הירח.

מטלות עוקבות, קרי מולטיטסקינג כמו שרק גברים יודעים לעשות. בכאילו. 
ירח לא היה שם, אבל שמש יוקדת וזקנה גזלנית מרקדת דווקא כן.  
בתמורה למספר יואנים ריקדה מאיתנו והלאה. לכל אחד יש מחיר. 

יום II - בעצלתיים
רכבנו לנו באופניים.
כיאה למעמד הביניים.
חשמליים.  
הצווארון הכחול הזיע ופידל.  
הצווארון הלבן בטיול מאורגן הזדחל. 
מוקפים בגבעות גיר שכאילו פרצו להן מהאדמה ביום בהיר אחד, פלגי נחל מפכפכים, בתי עץ כפריים, לקחנו הרבה אוויר לריאות ונהנינו ממה שיש לעולם הקסום הזה להציע.
אח״כ נמכור את האוויר הזה במחיר מופקע לתיירים הנוצרים שמבקרים בירושליים.  
הפסקה ומתקפה. 
ימית. 
של צי סירות הבמבוק ובעליהן הנלהבים.
מי שצועק יותר חזק, מנצח.

חמקנו. בעור תופינו.
צהריים, קורס בישול. 
סיור מקדים בשוק המקומי.
מוכרים פה כל מה שרק אפשר.
וגם מה שאי אפשר או שלא ממש מתקבל על הדעת.  
אולי גם בני אדם. 
הקפדה מוזרה על ממכר חיות מחמד במצב צבירה חי לצד חיות מאכל במצב צבירה א-חי.
כן, הם יורים גם בכלבים.   
מי אמר שלסינים אין סנטימנטים? אני.
מי אמר שהסיור מעורר תיאבון? לא אני. 
מי אמר שאע״פ כן אכלתי כמו חזרזיר?
לא יודעת... אבל אמת בדבריו.


יום III - יאנגדי בשינגפינג אימו
היה לנו אסור. גם על פי ההלכה, אבל בעיקר על פי ההגיון (לא שלנו, של בחור יסודי אחר).
הוא הזהיר אותנו מפניהן.  
חיות הטרף האורבות לתייר בכל פינה ביאנגדי.  
לא שמענו בקולו והלכנו בכל זאת.
מה כבר יכול להיות? הליכה של כמה שעות בין כפר אחד לאחר... 
אז מה אם צריך לחצות נהר שלוש פעמים? בטח יש גשר...
לנו זה לא יקרה...
אנחנו חכמים יותר...
קרה גם קרה. 
ושילמנו על זה. 
על יהירות משלמים.
מחיר יקר.
עבדו עלינו. 
אפחד לא שש להעביר זוג טיילים את הנהר כשעדר של תיירים מפוטמים גודש ומציף את המקום...
כלומר, שש, אבל תמורת סכום לא מבוטל....
האמון בסינים בוטל. 
חוסל. 
חבל. 
הוא הוחלף חיש מהר בסירת במבוק רעועה,
שביטאה את תחושתינו בחריקותיה ונאקותיה בזמן שטיפסנו עליה בחוסר חשק מוחלט.
יצאנו לדרך. 
רושפים, קוצפים וזועפים. 
אבל בדיוק כמו שסולחים לבחורה יפה, כך התרככנו גמאנחנו נוכח המראות שנגלו ונפרשו לפנינו.


גלים על פני המים ותכלת של שמיים. 
נתנו לשמש לצרוב את עורינו.
נתנו לחיוך לעלות על פנינו.  
שכחנו וסלחנו. 

יום IV - אפיבלוג
הגיע לגיל 19. 
הגיל בו אפשר להתחיל.
להרוג אנשים. או זמן.
לפחות כך בישראל.
ולכן הוא הולך לצבא ואני לחפוש בתאילנד.
כמו כל אם טובה שבנה מתגייס. 
להתקראות בחופשה הבאה!!! 

יום שני, 8 באוקטובר 2012

פרק 18 - מדפים של אורז


יום I - עכשיו מעונן  
הוא לא התכוון להיות טרק.
הוא סה״כ ביקש להיות כפר מוקף טראסות.   
אבל אנחנו הפכנו אותו.
כדי שלא ישרף. האורז.  


הוא גם לא התכוון להיות ענן. 
אבל אנחנו הבאנו אותו.
כמאמר השיר always take the weather with you
אנחנו מסתבר, איש הגשם.
רק בלי האח החתיך ובלי המוח הגדול...
אח״כ הילכנו להנאתינו בין טראסותיו לטיפותיו, מנסים לשווא לראות משהו מתוך הענן. 
טיפסנו, סבבנו, הקפנו ועקפנו. 
אבל הוא בשלו. 
רטוב ומעונן.   
גם אחרי שסבבנו אותו שבע פעמים, הוא לא ניאות להסתלק. 
אולי כי לא תקענו בשופר ואולי כי חומה.
אבל לפחות כל הרעשנים מתוצרת סין הסתלקו מעלינו. 
קרנבל הפורים נגמר.  
נשארנו רק אנחנו. 
מוקפים בענן, מעורסלים בנדנדה, לוגמים שוקו, נושמים שקט ואת ריח האורז הנישא באוויר.  

יום II - מלא שיער עם קצת בנאדם 
יצאנו לתור אחר פין-יאן. 

לא, סוטים קטנים, זה לא איבר אוסטרי שהלך לאיבוד. 
זה כפר עם שם מוזר. 
יש גם כאלה. 
צעדנו להנאתינו בשביל הטארסות הזהובות אל עבר כפר האיזמרגד (״ברקת״, קצת כמו לעברת ״ניו-יורק״ ל״ירוחם״, אבל נו מילא...) עם טוטו, הדחליל, איש הפח, האריה הפחדן וסבל סיני בתפקיד הקוסם. 
הוא אפילו ניסה לקסום עלינו לאכול במסעדה של אשתו אבל זכרונות קלקול הקיבה הגנו עלינו מפני כשפיו. 
כך התגלגלנו בינות טראסות, מורדות, שדות, מצלמות ותיירים עד שנתקלנו בגוש של שיער. עם רגליים. בלי זנב.
שזה בן אדם אולי?! כבר מזמן אין לנו זנב... 
נציגה של המטאמורפוזה המודרנית לשבט ארוכות השיער הפועלת בשיטת ״פזר לי ואפזר לך״.
אנחנו בעקרון בעד הדדיות, אז פיזרנו והיא שילמה. בדיוק ככה, רק הפוך.  

בנות שבט ארוכות השיער מאמינות שכל שיער ראשן חייב להישאר עימן כל החיים. הן מסתפרות רק כשהשיער מגיע לרצפה והן האחראיות העיקריות להתעללות בארנבים צמריריים מצד חברת פנטאן. 
להתנער מאחריות ולגלגל אשמה.
ידע חשוב בחיים.
גם לגלגל שיער. במיוחד כשיש לך שלושה זנבות סוס על הראש. 
מרתק ומגעיל גם יחד. 

פרק 17 - לבלבו אגס וגם תפוח


יום I - וקטיושקה אז יצא לשוח 
ושחררה את כל יתר שוכני בית המשוגעים שלה. 
פגשנו אחד מהם. 
בהתחלה צהלנו לקראתו. 
סיני שדובר אנגלית. רהוטה. ויזם את השיחה. בהחלט הגענו לגן עדן. 
אז זהו, שלא...
הגענו לגן מישיגינע.
אי אפשר היה לעצור אותו. 
הוא קשקש וקשקש וחפר וחפר וקדח וקדח עד שיצא לי נפט מהאף.
הוא אפילו שיתף אותנו בסוד צבאי שגורס שקטיושקה היא שיר עם רוסי לזכר המלחמה במזרח התיכון שהיו מעורבות בה קטיושות. 
היא ולא אחרת.
נסנו כל עוד נפשינו בנו. 
ולא העזנו להביט לאחור.   
וממשוגע אחד לחברו. 
טפס ושכח.   
הלכנו לטפס על גבעת פובו שמשקיפה על כל ה above & beyond אבל בעיקר על העיר והנהר החוצה אותה. 
פובו היה גנרל וכדרכם של אי אילו שכמותו היה גם מפגר. אבל אופטימי. 
אז הוא החליט לרגום את העיר גווילין באבנים במטרה לכבוש אותה. 
החליט, רגם, הצליח.
אכל ארטיק אבטיח.
גמאנחנו. 
בגבעת פובו, התנהג כפובאי.
מארטיק סרחנו ל jack fruit, היטגנו לכדורי בצק בשמן עמוק והתפגלנו בבשר על מקל. 
ילד גדול, רוצה לאכול!!! 

יום II - יאו (Yao), איזה הר...
הכי גבוה, הכי יפה והכי אין לי כוח לטפס. 
מתי נחים פה? בקבר?
אבל אני בכלל לא פולניה...
אז לא נחתי. 
את הדרך למעלה העברנו ברכבלה.

מתבוננת ספק בגיחוך, ספק בהשתאות בשלטי הצ׳יינגליש שצמחו להם כפטריות אחרי הגשם על צלע ההר. 




את מחציתה הראשון של הדרך למטה עשינו בנקיק מתפורר, בשיפוע של •80, מלווים בעדר של מעריצים מקומיים שתוהים האם לגמרי יצאנו מדעתינו או שרק יצאנו לטיול. 
את מחציתה השני של הדרך למטה גלשנו בכלי המיותר בתבל - טבוגן.
כמו מזחלת שלג בחרמון, רק בלי לאסוף אנשים ו/או עמודים בדרך...

אט אט פיק הברכיים פסק ושמנו כספינו אל שוק הלילה ופעמינו אל אתר ה Two towers, four rivers. 
זה מה שאני אוהבת אצל הסינים. 
אם אתה לא יודע לקרוא לזה, פשוט תתאר את זה ומישהו כבר יבין. 
העיקר ש keep it simple stupid.